אחד מהרגעים הזכורים לי ביותר היה שיונתן היה בן 4 ותכננו כל המשפחה לנסוע לחו"ל.
למי שלא יודע או מבין, נסיעה לחו"ל עם ילד שנמצא ברצף האוטיסטי זה מסע מאתגר במיוחד שמורכב מהמון נקודות מפתח בדרך שיש לעבור בשלום. יונתן לא ידע באמת מה זה מטוס וכיצד מרגישה חווית טיסה, הוא רק ידע שההורים טסים מידי פעם במטוס ונעלמים לו לכמה זמן.
לנו כמשפחה, היו מאוד מרגש ומסקרן לראות כיצד יונתן יעבור את החוויה הזו , מה הוא ירגיש והאם הוא בסופו של דבר גם יהנה. כדי שנבוא מוכנים כל האפשר, החלטנו להתחיל בתקופת הכנה מיוחדת בה לאט לאט ניסינו להכין את יונתן כמה שאפשר לטיסה ולתאר לו כיצד מרגישה המראה, טיסה ונחיתה.
במשך שבועיים שלמים, פמפנו באופן קבוע מסרים זהים, שניתן לסכם את כולם במסר מרכזי : מטוס = שמחה וכיף.כל המשפחה השתתפה בחגיגת ההכנה, ההורים, האחים וכל המשפחה הגדולה וכולנו נרתמנו למשימה הגדולה בשמחה.
סיפור מסע.
היום הגורלי הגיע, והגענו לשדה ביחד עם כל החמולה, סבים סבתות ושאר ירקות.
ניכר היה שיונתן מאוד מתרגש מהחוויה במהלך זמן ההמתנה לטיסה בשדה, ואצלנו, מפלס הסקרנות וההתרגשות עלה בצורה משמעותית ככל שזמן העלייה למטוס התקרב.
כרזו לנוסעי הטיסה שלנו לעלות למטוס, וידענו שהגיע הזמן.
מאני טיים.
במטוס, יונתן וכוכבה ישבו בשורות מקדימה והאחים שלו ואני ישבנו כמה שורות מאחורה.
בדקות של לפני ההמראה , כוננות שיא, התרגשנו מאוד וחיכינו כבר לראות אם יונתן יצלח את הטיסה ואולי אפילו יהנה ממנה.
המטוס לאט לאט ממריא ומתייצב באוויר ,ובשנייה שניתן היה לשחרר את החגורה, יונת נעמד ונכנס לאטרף של "נפנוף" , עומד על הכיסא ומנפנף בטירוף. "נפנוף" למי שלא יודע, הוא שם כולל לתופעה שנגרמת בשל בעיות ויסות שמבוטאת בד"כ ברעשים מוזרים וידיים מונפות באוויר בצורה מוזרה ובלתי נשלטת לכל כיוון. החזקנו כולנו את הבטן והתגלגלנו מצחוק. קמנו אחד אחד בתורו לחבק ולנשק אותו לאחר מכן, עבורנו, הוא פשוט היה מעלף.
נשענתי עם ראשי לאחור וחשבתי לעצמי, איזה כיף ואיזו הצלחה זו עבורי. במקום שהאחים והמשפחה יתביישו ביונתן, זכינו כולנו להיו שותפים לחוויה המדהימה שהוא עובר בטיסה הראשונה שלו. איזו גאווה!
למה להסתיר? ממה יש להתבייש?
כל כך שמחתי על ההחלטה של כוכבה ושלי לצאת מהארון ולא להתבייש, בזכות ההחלטה הזו זכינו לחוות את הכיף הזה ועבורי מדובר בסיפוק אינסופי. כמה זה לא נכון להסתיר ולהתבייש במקום להנות. כמה זה כיף ומשחרר לנו המשפחה ובעיקר , והכי חשוב, כמה שזה כיף ליונתן.
כיום, קשה לי לנסוע לחו"ל בלעדי יונתן כי אני כל הזמן חושב עליו שהוא לא איתי. אני מקווה מאוד שיהיה יום אחד שאוכל לנסוע בשקט ללא כל החששות שמלווים אותי בנסיעות כעת.